דוד גורדון , מרצה קורס תיאוריה מוסיקלית במסלול BSP360 להפקה מוזיקלית ומומחה הבלוז של מכללת BPM, נפרד מענק הבלוז בי.בי קינג, ומספר על לוסיל, שגרמה לקינג לחזור לתוך מועדון בוער ועל איך הצליח לשלב בין בלוז לפופ מסחרי ובכך להביא את הבלוז להמונים.
The Thrill Is Gone:
The Thrill Is Gone היא כנראה כותרת רב שימושית מצוינת (שלא לומר שחוקה – תרתי משמע), לביטוי תחושת אובדן. אך אבידה תתאפשר רק בתנאי שדבר מה התקיים לפני כן ואף היה מושא יקר שעורר רצון להחזיק ולשמר. עם מותו של ביבי קינג, רבים משתמשים בכותרת שיר זה בכדי לבטא סוג של דו משמעות שכביכול נובעת ממנה ולהציגה כאילו ביבי שר את השיר כהספדו שלו. לצד קישור קלוש זה, הייתי רוצה להתבונן ב- The Thrill Is Gone מהזוית ההפוכה ולהציג את צידה השני של האבידה, דרך המורשת והחידושים המוסיקליים שאפיינו את הבלוז של בי.בי קינג ובעיקר נוכחים בשיר. אגב, כיאה לקלאסיקת בלוז, זה שיר “ממש ישן” שלא B. B King אלא “מישהו” אחר כתב והלחין מתישהו (Roy Hawkins and Rick Darnell).
המסע של הבלוז- מהכנסיות ושדות הכותנה לברים הלא חוקיים:
הבלוז הוא סגנון מוסיקלי שנולד בשדות הכותנה והכנסיות בדרום ארה”ב, נדד צפונה והפך לפסקול בברים שהגישו אלכוהול לא חוקי בתקופת היובש. כמו היבלות שעל כפות ידיהם של קוטפי הכותנה וקני הסוכר, או הצלקות שנותרו כמזכרות מקטטות בארים, גם הבלוז התאפיין באסתטיקה גסה ומחוספסת. עם זאת, בגרסה המקורית של The Thrill Is Gone””, קינג בוחר להצמיד לעיבוד תפקידים לכלי מיתר שמזוהים עם מצלול אירופאי קלאסי לבן ושהיו נפוצים בעיקר במוסיקת פופ אמריקאי מסחרי. בכך קינג הנגיש את הבלוז הנישתי להמונים מכל דת, צבע וגזע, בארה”ב ובעולם.
האקורד הרביעי:
הבלוז הוא תבנית מוסיקלית קבועה שלתוכה זמרים ומוסיקאים יוצקים תכנים אישיים, כמו טקסטים וקטעי סולו אינסטרומנטליים. כדי לנגן את הבלוז צריכים לדעת רק שלושה אקורדים ואלה תמיד אותם שלושה אקורדים. הפשטות של הבלוז, שבין היתר מתאפיינת במבנה קבוע, מאפשרת לבלוז גמישות וספונטניות. אין צורך לקרוא או לשנן תווים אלא אפשר ורצוי – שלא לומר חובה לאלתר בכל ביצוע, תפקידי נגינה ואף טקסטים חדשים לאותו השיר.
אפשר להכנס לבר בטקסס בארבע לפנות בוקר, לעלות לג’אם סשן על במה שמכילה פסנתרן רומני, בסיסט הודי, מתופף יפני וסקסופוניסט מחוף השנהב, להגיד להם: “בואו ננגן בלוז ב-G” וכולם ידעו מיד מה לעשות – כל שיישאר זה לספור ארבע.
ב The Thrill Is Gone בי.בי קינג משכלל ומרחיב את תבנית שלושת האקורדים הסטנדרטית, בהתבסס על סגנון מוסיקלי שחור אחר שהתפתח במקביל לבלוז, בן דודו – הג’אז. לעומת הבלוז שאומר “keep it simple”, הג’אז תמיד חיפש דרכים להרחבת אפשרויותיו האסטטיות, במיוחד במובנים של אקורדים, או במילים פשוטות: תמיד חיפש “איך לסבך את העניינים”. כתוצאה מכך, אחת הצורות שבהן נגני ג’אז סיבכו את הבלוז היא מבנה “הבלוז המינורי”. במסגרת מבנה זה, הבלוז עבר שני שינויים מהותיים. הראשון- החלפת שניים מתוך שלושת האקורדים המז’וריים שלו באקורדים מינוריים, כך שהבלוז נהייה אף יותר קודר ודיכאוני. השינוי השני שהוא קיצוני לא פחות, הוא הוספת אקורד רביעי לתבנית הבלוז ולא סתם אקורד, כי אם אחד חריף במיוחד, שמרגיש כמו טיפת טבסקו אדום על כפית סחוג תימני ירוק. מבנה זה של “בלוז מינורי” היה נפוץ בקרב נגני ג’אז כבר משלהי שנות ה50′, אך נגני בלוז לא ששו לאמץ אותו. אחרי שב-1969, בי.בי קינג שחרר לאוויר העולם את The Thrill Is Gone במבנה של “בלוז מינורי”, שנות ה70′ התמלאו בלהיטים המוניים היסטריים חסרי תקנה, שהתבססו על אותם האקורדים. כמה דוגמאות מפורסמות ניתן למצוא בשירים כמו “Long Train Running” של הדובי בראדרז, Since I’ve Been Loving You של לד זפלין, Midnight Blues של גארי מור ו “I Shot the Sheriff” של בוב מארלי.
סווינג, שאפל ורוקנרול:
באופן מסורתי, הבלוז מנוגן במקצבים מבוססי תחושת סווינג שלעיתים נקראת שאפל (Shuffle). תחושה קצבית זו מחלקת את הדופק המוסיקלי הבסיסי באופן לא סימטרי ומקנה לביצוע השיר אווירה תזזיתית וקופצנית. מקצבים אלה היו נפוצים בעידן הסווינג ואופייניים לתור הזהב של תזמורות הג’אז בשנות ה40′. החל משנות ה50′, הסווינג פינה את מקומו למקצבי רוקנרול שבשנות ה60′ הפכו למקצבי רוק ופאנק. למרות הולדתם של סגנונות ומקצבים מודרניים אלה, שהיו צאצאיו של הבלוז, מרבית נגני הבלוז העדיפו לשמר את מקבצי הסווינג כמאפיין סגנוני שהוא בגדר טאבו. אפילו להקות רוק כבד או פסיכודלי כמו לד זפלין והדורס ניגנו עם “תחושת” סווינג כשהם הלחינו או ביצעו גרסאות כיסוי לשירי בלוז, בשלהי שנות ה60′. לעומת זאת, The Thrill Is Gone הוא נקודת ציון משמעותית שבה קינג מציג את הבלוז על מצע של בס ותופים במקצב רוק מובהק ובכך מנבא את התחושה והגישה החדשה, של דור העתיד של נגני הבלוז המודרניים.
המלכה לוסיל:
האגדה מספרת שבמהלך הופעה של ביבי במועדון בארקנסו בשנת 1949, פרצה שריפה. האש התחילה כאשר במהלך ההופעה התפתחה תגרה שבמהלכה הפילו חבית מלאה בקרוסין, ששימש כנוזל בערה לחימום המועדון. הכל קרה מאוד מהר ומרגע שהקרוסין נשפך וניצת על רצפת המועדון, הקהל והנגנים מיהרו לנוס על נפשם. לאחר שקינג נחלץ מהלהבות הוא הבין שהגיטרה שלו נשארה מאחוריו על הבמה ומבלי להתבלבל, הוא חזר לתוך הבניין הבוער בכדי להציל את גיטרת Gibson האהובה שלו. למחרת התברר לקינג ששני אנשים נספו בשריפה ושהתגרה ביניהם התפתחה על בחורה בשם “לוסיל”. על שמה של אותה לוסיל, קינג קרא לגיטרה שלו ולכל גיטרה שהוא ניגן עליה מאז. מאוחר יותר, חברת Gibson השיקה דגם מיוחד של גיטרה זהה לזו של ביבי, תחת השם “לוסיל” וגם בThe Thrill Is Gone”” קינג מנגן על “לוסיל” שלו, שעם השנים הפכה להיות גיטרה איקונית בהיסטוריה של הבלוז והרוק.
מה שנשאר…
כיום קינג מדורג מספר 6 ברשימת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים במגזין “רולינג סטון” ובעבר הוא אף דורג כמספר 3. גיטריסטים בולטים אחרים ברשימה זו, לעיתים קרובות מבססים את הנגינה והצליל שלהם על הררי אפקטים לגיטרה. לגיטריסט של להקת U2 למשל, The Edge, נדרשת מלגזה שתרים את מערך האפקטים שלו ותמקם אותם על הבמה לפני הופעות. קינג, לעומת זאת, מיעט להשתמש באפקטים וניגן על הגיטרה עם צליל בהיר וחשוף. כל רגש שהוא רצה להביע עבר ישר מהבטן והאצבעות והדהד באוזני הקהל אמיתות פשוטות ואמירות אישיות וישירות.
הבלוז וקולו הייחודי של ביבי והצליל של “לוסיל”, הם מופת שבכוחו להדגים לדור המוסיקאים כיום, אופני ביטוי אישיים ושורשיים. דווקא אמצעים בסייסים ומוגבלים אלה שבמסגרתם קינג שר את הבלוז, מדגישים את החשיבות של החיפוש ושל חופש הבחירה בעיצוב האישיות ובמציאת הקול הייחודי, של כל אחד מאיתנו.
