מוסיקה שחורה
הגדרתה של מוסיקה שחורה מכילה את כל הסגנונות המוסיקאליים שהושפעו עמוקות או נוצרו מהתרבות האפרו אמריקאית. תחליתה בשירים עממיים שהביאו עמם עבדים שחורים לאמריקה, שם השילוב בין מוזיקה “לבנה” דוגמאת פולק וולאס ומוסיקה “שחורה” של העבדים, התפתחה לסגנונות כמו רגטיים ובלוז, ולאחר מכן ג’אז, רית’ם אנד בלוז, סול, היפ הופ בין סגנונות רבים אחרים. ניתן להגיד שמאז שנות החמישים של המאה הקודמת, רוב רובה של המוסיקה הפופולארית הושפעה באופן מהותי ממוסיקה שחורה.
ראפ, היפ הופ ותרבות ההיפ הופ
למרות שנהוג לבלבל בין המושגים ראפ והיפ הופ, אין זה אותו דבר.אומנם שניהם מתארים את המוסיקה, אולם המונח ראפ מתייחס למוסיקה עצמה, ולסגנון השירה (הנקרא ראפינג – Rapping, דיבור קיצבי), בעוד שהמונח היפ הופ מתייחס גם לתרבות היפ הופ, שמוסיקת ראפ היא אחת ממרכיביה. תרבות ההיפ הופ היא תנועה שנוסדה ע”י נוער שחור ולטיני בארה”ב, ומבוססת על ארבעה מרכיבים מרכזיים: מוסיקה ראפ , ברייקדאנס, גרפיטי ודי ג’ייז. תרבות ההיפ הופ תפצה תאוצה וכיום היא פופולארית ברחבי העולם. התרבות מאופיינת בדברים נוספים, כמו למשל ביגוד אופייני, וסלנג מקובל.
מוסיקת ראפ:
ראפ, הינו סגנון מוסיקלי שהתפתח בעיקר מרגאי, ומאופיין בדיבור קצבי (rapping) על גבי מקצב קבוע (המקצב יכול להיות בס ליין, סמפלים, ביט בוקס, סקראצ’ינג ולעיתים קיימים גם שירי ראפ ללא ליווי, סגנון א קפלה). מוסיקת הראפ נולדה כמוסיקת מחאה של האוכלוסיה השחורה בארה”ב, הנותנת יותר דגש על המילים והמסר מאשר המוסיקה, ומטרתה הייתה להביא לתודעת הקהל הרחב את המסר של האומן (ומכאן הגיעה שמה – Rap – ראשי תיבות של Rythmic American Poetry). עוני קשה, אפלייה, עליונות לבנה ועוד היו רק בין הנושאים שראפרים דיברו עליהם ( חשוב לציין שירים חשובים כמו The Message של Grand master flash and the furious five שמפרט את קשיי היום יום של תושב הגטו, the projects, בלעז.) עם השנים, עליית הפופולאריות של הראפ ובעצם הגעתו למיינסטרים, שינו לגמרי את המסר הכללי של המוסיקה. אם בתחלית דרכו, ראפ דיבר על קשיי היום יום של האפרו אמריקאים והתאפיין במילות מחאה והתרסה כנגד הממסד, כיום ראפרים שרים על כסף, עושר, נהנתנות, כוח, סמים ועוד, תוך הדרתם האישית ושיבוחים עצמיים. יש הטוענים שהגנגסטר ראפ (Gangsta rap) והתמקדותו ביריבות פנימית בין האומנים (the east coast – west coast feud) היא שהסירה את המחאה החברתית מהז’אנר, בעוד שאחרים טוענים שעצם הפיכתו של הז’אנר לפופולארי ומיינסטרימי, ובכך נהפך לנתח שוק שהתאגידים השונים מעוניינים בחלק ממנו, היא שהפכה את המוסיקה לחסרת תוכן חברתי ברובה כיום.
