צילום: יח”צ
ניצן פינקו , העורכת הראשית של מגזין BPM, נסעה עד למנצ’סטר כדי לראות את Perfume Genius בהופעה, רגע לפני פריצה.
על הכרטיס כתוב שההופעה מתחילה ב 19:30. אנחנו מגיעים בזמן ל Band on the Wall במנצ’סטר, והמקום חצי ריק – מסתבר שממש כמו בארץ, ההופעות מתחילות בדרך כלל שעה וחצי אחרי הזמן. לאט לאט מתחילים לזרום למקום היפסטרים וקווירים טינאייג’רים שמגיעים להופעה עם ההורים שלהם. יש שילוב מעניין של קהל מבוגר מאד וקהל צעיר: נראה שבאנגליה הופעות הן חלק בלתי מעורער מאורח החיים, ואין גיל מסוים שבו זה כבר “לא מגניב” לצאת להופעה. ההופעה מתחילה ב 21:00 בדיוק, ללא הופעת חימום. לא ברור אם מתוך היעדר מכוון, כיוון שקשה לחשוב על הופעה שיכולה ליצור אווירה מתאימה, או כי במנצ’סטר מעדיפים לדלג על העניין המעייף הזה. האורות כבים, הקהל משתתק, ומייק הדרס עולה על הבמה ומתיישב ליד הקלידים, ממש מולי. בחליפה מחויטת שחורה ונטולת מגדר, לק אדום ונעליים שחורות שקצת גדולות עליו, הוא נראה בעיקר עצבני וחרד. המבט שלו משתהה על נקודה דמיונית בקלידים ואני נזכרת שבסך הכל, הוא לא מופיע כל כך הרבה זמן, ובטח לא במקום כל כך רחוק מהבית בסיאטל.
צילום: ניצן פינקו
הוא פותח את ההופעה עם I Decline מתוך האלבום החדש, שנחשב בביקורות למעין “שיר מעבר” שמשלב בין הסאונד האינטימי של שני האלבומים הראשונים להפקה החדשה והאגרסיבית יותר.
“i can see for miles”, הוא שר, והקול שלו מתמתח למרחקים, בעוצמה אדירה ששומרת על האיכויות הילדיות שלו. הקלידים מלווים בפריטה מהודקת וחללית על הגיטרה, כל תו הופך למעגל חשמלי שנשאר באוויר גם אחרי שהצליל מסתיים. הפתיחה הקצרצרה והמינורית מפיגה את המתח ויוצרת בעיקר סקרנות לבאות.
בלי לבזבז זמן מתחיל לופ התופים שפותח את Take Me Home, הסינגל המצליח הראשון שלו שיצא לפני כשנתיים. הדרס קם מהקלידים, מזיז את המגברים מצד לצד, וכל שפת הגוף שלו משדרת חוסר נוחות על הבמה. אבל למרות שנראה שהוא סובל מהעמידה מול הקהל, הוא מסור למוזיקה שלו בצורה אבסולוטית. יש כל כך הרבה כוונה מאחורי כל מילה: התחינה שלו להגיע הביתה, לבית כלשהו, להתחמק מהבדידות הזו שנדבקה אליו. הדרס הוא אמן של ניגודים וסתירות פנימיות שמחלחלות לכל פעולה שלו: המאבק הפנימי שלו משתקף בכל תזוזה שלו במרחב, בכל עפעוף בעיניים. ואני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי אותו, בקליפ של Take Me Home, בחזות השברירית שלו בעקבים ורודים וחולצת פוטבול רפויה. כשהשיר מסתיים הוא נראה קצת פחות כמו טינאייג’ר אבוד; כשהוא מרים לרגע את המבט לקהל הוא מחייך חיוך קטן ומרוצה, שמתחלף תוך רגע בעווית של שליטה עצמית.
כשהשיר מסתיים אני מציצה אל הסטליסט שעל הרצפה ולוקחת נשימה עמוקה. הנה מגיע אחד מהשירים הכי יפים והכי כואבים: Dark Parts מתוך האלבום השני, Put Your Back N To It. הקהל המנצ’סטרי מאופק אבל גומע כל מילה בהנאה עצומה. העיניים שלו עצומות חזק, האצבעות מוטחות בעוצמה על הקלידים, צמודות אחת אל השניה, בתנועות שמדמות תיפוף: אף פעם לא ראיתי מישהו מנגן ככה. למרות שממתגים את האלבום החדש בתור האלבום “הכועס” ו”האגרסיבי”, בו הדרס “משחרר את המפלצת הפנימית שלו”, נראה שהכוח הזה היה שם כל הזמן.
רגע לאחר שיר התקווה הזה מגיע “17“, שוב זה הדרס והקלידים, בשיר של כמיהה להעלמות מהעולם, רצון להפטר מהגוף, להפלט אל תוך החלל – בלי כוח כבידה. הגוף כל הזמן חוזר בשירים שלו: נראה שהוא מנסה להתנגד לו, להלחם במגבלות שלו. חוסר הנוחות שהוא חש בתוך העור שלו משתקף בכל מילה שהוא כותב, ובעיקר בשיר הבא שהוא מבצע, My Body. הוא הופך את האולם לתאטרון קברט דקדנטי עם שירה חזקה ודרמטית. הקהל קצת המום מהמעבר החד אבל נהנה מכל רגע.
התקשורת שלו עם הקהל מינימלית ופסיבית: פעם בכמה שירים מישהו צועק We love you, והדרס עונה שוב ושוב “me too” בחיוך מבויש, כמו ילד שרוצה לברוח אבל כוח פנימי חזק משכנע אותו להשאר לעוד שיר. הוא נמנע מיצירת קשר עין עם הקהל ונראה שהאורות מעומעמים בכוונה: בכל ההופעות שלו הוא שר בחושך כמעט מוחלט. הדרס חוזר לשירים משני האלבומים הראשונים, Look Out, Look Out Perry ולבסוף Sister Song שמבוצע על הפסנתר בגרסא דומה לגרסת האלבום. Learning שמגיע לאחר מכן הוא אחד משיאי ההופעה: בן הזוג של הדרס, שמתפקד גם כקלידן שלו, מצטרף אליו לנגינה לביצוע מקסים ורגיש.
אחד מהרגעים המרטיטים ביותר בהופעה מתרחש ב All Waters – בתפילה שמגיעה מיקום מקביל.
ופתאום בלי התראה, מגיע Queen – הוא מתחיל בצורה בומבסטית בהטחה של הדרס “Don’t you know your queen” וכל הקהל מצטרף לפזמון. No Family is Safe when i Sache – צועק הדרס, ואני חושבת איזה מזל יש לי אני לראות את ההמנון הקווירי הגדול הזה מבוצע בזמן אמת. כשהשיר נגמר הדרס יורד מהבמה אל הקהל, ומחבק חזק בחור דומע. הקהל המום: נראה שלמרות היעדר קשר העין עם הקהל הדרס רואה הכל, ומתרגש לא מעט.
ההופעה נגמרת עם Mr Peterson, שיר שמספר על מערכת היחסים הבעייתית של הדרס עם המורה שלו. “הוא נתן לי קלטת של ג’וי דיוויז’ן / הוא אמר לי שיש חלק ממנו שחסר / כשהייתי בן 16 / הוא קפץ מבניין”. למרות שציפיתי לתגובה מסוימת לאזכור של ג’וי דיוויז’ן המנצ’סטריים, הקהל היה שקט ומלא כבוד.
שיר הסיום הוא KATIE, ולאחריו חוזר הדרס להדרן, שבו הוא הוא מנגן כמה קטעים משירים של מדונה – ובהם oh father המרגש. יש משהו יפה בזה שאמן שמזוהה כל כך עם סצינת האינדי לא מפחד להראות שהשורשים שלו הם קודם כל בפופ. ההופעה נגמרת, ופתאום אני קולטת שהאולם היה מלא עד אפס מקום וכולם זורחים מאושר.
צילום: יהונתן מלמד
אחר כך, בכניסה, הדרס מובך ומתרגש באותה המידה לפגוש את הקהל שלו. לכולם יש סיפור, וכולם רוצים לספר לו אותו, והוא מתפתל בחוסר נוחות וחיוכים כנים לחילופין. אנחנו יוצאים מהאולם והולכים הביתה.
Perfume Genius, Band on the Wall, 14.9
רוצים לדעת מה חשבנו על הקליפ החדש של פרפיום ג’ינייס? לחצו כאן!
