נצ’י נצ’ ושקל. צילום: ארתור לנדה
אפתח בגילוי נאות: נצ’י נצ’ הוא לא רק ראפר שאני משבח בכל הזדמנות אפשרית ואורח קבוע בג’יגה ג’וס (תוכנית הרדיו שלי), אלא גם חבר טוב. חיכיתי בקוצר רוח לאלבום של פרודוקס וכשהוא התחיל לבנות עצמו בתור אמן סולו ידעתי מהר מאוד לדקלם כל וורס בכל שיר באלבומים שלו. בכל פעם שתהיתי איך הוא יהיה מסוגל להתעלות על התוצר הוא עשה את זה שוב.
להופעה ביום חמישי האחרון (17.7.2014) הגיע נצ’י עם ניסיון במה מכובד. התחנות בקריירה שלו תורגמו גם להופעות השקה מיוחדות שייכנסו לפנתיאון ההיפ הופ הישראלי (אם יש כזה), כל אחת בדרכה שלה- השקת אלבום הבכורה של נצ’י ‘צדיק אחד בסדום’ ב-2011 שמילאה את מועדון ה’סאבליים’ והייתה מלאה בהופעות אורח משובחות, והשקת האלבום ‘בור ועם הארץ’ בשנה שעברה בבארבי, שמילאה את המועדון בקהל ששלט במילים עד כדי שהיה יכול להחליף אותו על הבמה. בנקודה זו היה ברור שנצ’י נצ’ מחזיר את ההיפ-הופ הישראלי לגבהים שלא היו כבר הרבה זמן מבחינת כמות הקהל וספק אם היה בהם אי פעם מבחינת איכות.
אחרי ההשקה המוצלחת, נצ’י יצא לסיבוב הופעות ברחבי הארץ, וכניסתו של הסינגל ‘קפה וסיגריה’ לפלייליסטים של גלגל”צ ורשת ג’, חשף את נצ’י לקהלים חדשים.
מרגע שעלה לבמה עם פצצת ההארדקור ‘יאללה בואו’ מהאלבום האחרון, לא נשאר מקום לטעויות. הקהל, ששוב מילא את הבארבי, צרח את המילים בהתלהבות ולא הפסיק לרגע. צעקות “נצ’י נצ'” שהזכירו את קריאות ה”ש-ב-ק-ס” האגדיות של האימפריה מיבנה מילאו את המעברים בין השירים, בעוד נצ’י מנצח על הקהל. ההופעה נפתחה בליווי שקל, המפיק והDJ המעולה שמהווה חלק בלתי נפרד מהעשייה של נצ’י. בהמשך הצטרפה אליו להקה חיה, דבר שהופך להיות נפוץ בהופעות היפ הופ בעולם ומתחיל לחלחל גם בארץ. ניר דנן (גיטרה), אלעד נדב (תופים) ודוד בנימיני (בס) ליוו את נצ’י גם בהופעה הקודמת בבארבי, אבל למספר שירים קטן בהרבה מאשר בהופעה הנוכחית. ההחלטה להגדיל את הנוכחות שלהם השתלמה, כאשר שירים כמו ‘דם דיגי דם’ שחתם את ההופעה ו’בור ועם הארץ’ זכו לגרסאות מחשמלות ועוצמתיות שהוסיפו אנרגיות.
גם על המיקרופון לא חסרו לנצ’י אורחים, אך לצערי הם צומצמו משמעותית מהופעות קודמות. בהופעה אירח נצ’י את משתפי הפעולה האדוקים ביותר שלו לאורך הקריירה- לוקץ’, טונה, צ’ולו, סול ג’יי ואורח הכבוד, תומר יוסף. האירוח של מוזיקאי מצליח ומקור השראה חשוב עבור נצ’י אכן היה מכובד ומרגש, אך בעיני היה מדובר ברגע החלש היחיד בהופעה. למרות שהיה משמח לראות את הפרגון של תומר יוסף,הקהל הגיע כדי לראות את נצ’י, והתגובה הייתה פושרת.
ידידה אמרה לי בסוף ההופעה שהיא התקשתה לזהות מהו הסגנון העיקרי של נצ’י, ואני דווקא יכול לראות את הקביעה הזו כמחמאה- ורסטיליות היא מעלה חשובה, בפרט בז’אנר כמו היפ הופ שיכול בקלות ליפול למלכודות של חד-גוניות ומחזור קונספטואליים. נצ’י והלהקה הקפידו לפזר את שירי ה”head banging” ההארדקוריסטיים יותר, קטעי הראפ הקלילים והשירים המרגשים והשקטים יותר לאורך הסט-ליסט, כשהם מצליחים להימנע מפרקים רפטטיביים מדי וממעברים קיצוניים מדי. הקהל שיתף פעולה היטב כשעברו מפוגו סוער להרמת מצתים ברגעים המתאימים. גם הצופים שנחשפו לנצ’י בעקבות ‘קפה וסיגריה’ השמיעו קולם בהתלהבות לקראת סוף ההופעה כשהשיר בוצע.
את ההופעה לפני שנה סיים נצ’י במילים ‘עשינו היסטוריה’, ואחרי ההופעה ביום חמישי כבר ברור שאותה הופעה היוותה למעשה את סיום החלק הראשון בקריירה של נצ’י נצ’. חלק מוצלח שנכתב בשילוב של כשרון בלתי רגיל ועבודה קשה.
אני יכול להגיד בלב שלם שרביד שאני מכיר כחבר הוא אותו נצ’י נצ’ שאני שומע מהרמקולים שלי. זה נכון גם לגבי הסאונד שמשקף את הטעם שלו בהיפ הופ ובעיקר בטקסטים, בין אם הם הוא משתעשע ומפגין סקילס ובין אם הוא מספר על אהובה לשעבר. וגם אם קשה לי לתפוס נקודת מבט חיצונית, אני משוכנע שאותה תחושה עוברת גם אצל מי ששומע את שיריו בפעם הראשונה ללא כל היכרות מוקדמת. בדיוק בגלל זה אני מאמין שכל מה שנצ’י צריך לעשות בפרק השני לא שונה במאום ממה שהוא עושה ברגעים אלו ממש: עוד. השאר כבר יקרה מעצמו.
לעמוד הפייסבוק של נצ’י נצ’
http://https://www.facebook.com/NechiNech1