צילום: יח”צ
סיקור הפסטיבל נכתב על ידי דייב שחר, צלם המוסיקה של “וואלה” וחובב פסטיבלים מושבע.
“לאיזה פסטיבל אתה טס השנה?”
“לידס”
“אה, מגניב. ואיפה זה?”
“בלידס. זה באנגליה.”
“ואת מי אתה הולך לראות שם?”
“Drenge, Metronomy, Chvrches, Klaxons”
“מי?”
“ארקטיק מונקיז”
“אההה, הם טובים. אהבתי את האלבום החדש שלהם, זה עם השיר על החברה שלו ש-בהיי”
זה פחות או יותר היה התקציר של רוב השיחות שלי על הפסטיבל בחודש האחרון שלפני הטיסה. אני מניח שככה זה כשיוצאים מהמעגל של הפסטיבלים המוכרים : וורכטר-פרימוורה-אופנ’ר, אליו טסים רוב חובבי המוסיקה המקומיים לטובת פסטיבל יותר אנגלו-צנטרי. זאת למרות שמדובר בתאום הקטן של פסטיבל רדינג הענקי, איתו הוא חולק ליינאפ כמעט זהה. מדובר בפסטיבל גדול למדי הכולל כ-90 אלף צופים ו-8 במות שמתפעלות הופעות מקבילות. אחד היתרונות של ריבוי הבמות הוא העושר הרב והמגוון של הלהקות. מעבר לליין-אפ העמוס, אחת הסיבות לחזור לפסטיבל הזה דווקא (הייתי שם גם ב-2012) היא האנשים והאווירה: למרות הפמפום התקשורתי על האנטישמיות הגואה באירופה, נחמד להגיע למקום בו האנשים לא ממש יודעים איפה זה ישראל ופחות אכפת להם מהמזרח התיכון, אבל ממש יתעצבנו אם תגיד להם שבלינק 182 הם להקה נוראית. הקהל מורכב ברובו מילדים בגיל תיכון או אוניברסיטה למרות שאפשר היה לראות שם לא מעט משפחות עם ילדים קטנים- ההורים עם חולצות של ג’ייק באג והילדים עם חולצות של הראמונז. המתחם ממוקם באמצע יער ומרוחק מיישובים עירוניים והלילה לא מסתיים כאשר ההדליינרים מסיימים אלא ממשיך אל מסיבות הנמשכות עד הזריחה, רובן בבמות ריקודים הנמצאות בתוך איזור המאהלים שפשוט לא מאפשרות לישון, גם אם רוצים.
צילום: יח”צ
למרות שהפסטיבל התחיל רשמית רק ביום שישי, לכבוד הקהל שהקדים ביום על מנת להקים את המחנה ,המתחם נפתח כבר בחמישי למספר מסיבות והופעות חימום של להקות מקומיות כשההדליינר של אותו הערב הם Toy הנפלאים. קצת קשה לסקור את כל הלהקות שראיתי שם, אז אני אתמקד במספר הופעות שלדעתי היו המוצלחות ביותר מבין ההופעות שהצלחתי לראות:
Klaxons
זוכרים אותם? ב-2007 הם הוציאו את אלבום הבכורה המעולה – Myths of the Near Future– ששילב אינדי-רוק באווירת רייבים וכולנו היינו בטוחים שהם העתיד של המוסיקה. מאז הם הוציאו שני אלבומים ואי.פי. שלא עוררו עניין מיוחד. כל זה לא הפריע להם להפוך את ההופעה שלהם למסיבה משוגעת. הלהקה עלתה לבמה עם סט ליסט מוצלח ביותר שערבב את להיטי האלבום הראשון ועיבודי במה מוצלחים לשירים משני האלבומים האחרים. אני לא יודע אם זה יגרום לי לחזור ולהאזין שוב לאלבומם החדש, אבל בהחלט הייתי שמח לחזור להופעה נוספת שלהם.
Drenge
צמד האחים הוציא בשנה שעברה את אלבום הבכורה הרועש והמפתיע שלהם ולא הפסיק להופיע מאז. הם עלו לאחת הבמות הקטנות בשעות הצהריים מול רחבה מלאה בקהל אוהד שהכיר את המילים לכל השירים ונתנו הופעה אנרגטית, פרועה ומלאת ביטחון שלתוכה הצליחו דחסו כמעט את כל שירי האלבום ואפילו שני שירים חדשים ומוצלחים שהראו שהצמד רק מתחיל את הקריירה שלו על במות פסטיבלים. אני מניח שבפסטיבל הבא הם כבר יופיעו בבמה הגדולה.
צילום: יח”צ
The Orwells
הרכב הגראג’-פאנק משיקגו עלה לבמה עם קריאות USA! USA! מתריסות אשר שלהבו את הקהל שלא הפסיק לקפוץ במשך כל ההופעה. הביצועים הפראיים של השירים בהופעה נשמעים מדהים ועולים פי כמה על הביצועים המופקים מידי באלבומם השני, כיאה לחיות במה אמיתיות.
צילום: יח”צ
DZ Deathrays
אחד ההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות, אותו כבר יצא לי לראות בפעם הקודמת בלידס. השנה הם קיבלו את המשבצת המתה של יום ראשון ב12 בבוקר, היום האחרון של הפסטיבל ושעה בה מי שלא ישן נמצא בהנגאובר מתקדם שבוודאי לא מתאים לסאונד הבומבסטי של הצמד האוסטרלי הזה. כל זה לא הפריע להם לטרוף את הבמה באותן האנרגיות כאילו הם מופיעים מול אצטדיון מלא. לביצועי השירים מאלבומם השני, שיצא לאחרונה, התווסף אליהם גיטריסט נוסף כדי לשחזר את הסאונד הענקי שלו. רוקסטארים.
צילום: יח”צ
Die Antwoord
המחשבה הראשונה בסיום ההופעה המופרעת שלהם הייתה “אלוהים אדירים מה זה היה?!”. ההופעה המדהימה של הצמד הדרום אפריקאי הייתה מלאה בתלבושות צבעוניות מתחלפות ללא הרף, רקדניות הלבושות בחליפת גוף המכסה אותן מכף רגל עד ראש, כוריאוגרפיה מדוייקת והיפראקטיבית, וידאו ארט מושקע וסט מהודק שלא עצר לרגע. התחושה המהונדסת של המופע לא הורגשה כלל בזכות יו-לנדי ונינג’ה, שני פרפומרים טוטאליים שלא הפסיקו לשלהב את הקהל כולל קראוד-סרפינג של נינג’ה בשיר האחרון.
צילום: יח”צ
Metronomy
בחליפות תואמות ובמה שנראית קצת כמו של להקת חתונות מהסבנטיז, מטרונומי עלו לבמה לסט מרקיד ומרגש באווירת מוטאון. שירי אלבומם החדש והמלנכולי קיבלו עיבוד חדש ומקפיץ והשתלבו עם להיטי האלבום הקודם למסיבת Fאנק-דיסקו שהעלתה חיוך ענק על פניהם של כל הנוכחים בקהל. תמיד כיף למצוא להקות שבהופעה מצליחים לכוון ולפגוע גם ברגליים וגם בלב.
אז מה, בשנה הבאה חוזרים ללידס?
מצד אחד מדובר בפסטיבל הכי יקר שיצא לי לבקר בו, אבל מצד שני, מדובר בפסטיבל דובר אנגלית, מרוחק מיישוב עירוני מה שגם תורם לאווירת הפסטיבל המיוחדת שלו וגם מאפשר מסיבות עד אור הבוקר. בגלל התחרות התמידית עם פסטיבל רדינג, ישנה תחושת אחדות מגניבה ששמורה בדרך כלל לאוהדי קבוצות כדורגל. כפי שלמד SBTRKT על בשרו כשקרא בטעות לקהל “ערב טוב רדינג” ונענה בבת אחת מכל הקהל בקריאות “You are Leeds and you know you are”. בסופו של דבר, כמו שכל עכבר פסטיבלים יודע, מה שקובע זה הליין אפ של הפסטיבל. אז כנראה שאני שוב צריך להתחיל לחסוך.
צילום: יח”צ
רוצים לדעת יותר על מסלול זמר-יוצר? לחצו כאן
רוצים לדעת עוד על מסלול BSP לסאונד והפקה מוזיקלית? לחצו כאן
