סיקור הופעת האיחוד הראשונה של "אינפקציה"

צילום: אדם שולדמן

תומר קריב, בוגר קורס רדיו וחבר צוות רדיו הקצה, הצליח להשיג את הכרטיסים הנחשקים להופעת האיחוד הראשונה של להקת אינפקציה.

את הסקירה הזאת אני כותב בערך שעתיים אחרי הופעת האיחוד הראשונה של אינפקציה מזה שמונה שנים. שמונה שנים הלהקה הזאת נתנה לנו לחכות, השמועות באו והלכו, נפתחה קבוצת פייסבוק שהתחננה להופעת איחוד. עד שלפני חודש הגיעה הידיעה הכל כך מפתיעה ומרגשת – אינפקציה החליטו להתאחד.
ההופעה הראשונה הפכה לסולד אאוט תוך כמה שעות, ואז גם ההופעה השנייה שנוספה, ואז גם השלישית. משהו בקהל חיכה לאינפקציה בצורה שאף אחד, וכנראה שגם הלהקה, לא יכול היה לצפות.

הבארבי היה מלא עד אפס מקום. הקהל עמד בציפייה מתוחה עד השעה היעודה. ואז, בשעה 22:00 בדיוק, עלו על הבמה ששת חברי הלהקה – הגיטריסטים גיא שמי וגיא בן שטרית, הבסיסט ירון שראל, המתופפים רן יורגנסון (שניגן באלבום הראשון) ועמרי הנגבי (שניגן באלבום השני), וכמובן ניר טרטר הסולן.
טרטר רק צריך לנגן את שני האקורדים הראשונים של “ככה מפנקים” – והבארבי שלו. התרגשות ענקית עוברת בקהל כמו חשמל. אנשים מסתכלים על הבמה ולא מאמינים למראה עיניהם. טרטר מצביע לכיוון הקהל ששר בעצמו את כל הבית הראשון: “אבא שפך לי שמן רותח לתוך האוזן / אמא מרביצה לי, כל היום / בכיתה שאלו, איזה צבע יש לברזל / ורק אני כתבתי אדום”.

צילום: הילה ברוקמן

אם לקפוץ לרגע שאחרי ההופעה, פתאום הבנו שכל הבארבי עמד ושר את הטקסטים הקיצוניים, הפרובוקטיביים ומלאי הנונסנס של אינפקציה בלהט מטורף – “טמפון עם דם”, “אז יאללה תזרקי עליי סולם”, “ואם לא תשתקי תקבלי לראש מסמר”, “לא אכפת לי שאת סתם גופה” ואפשר להמשיך ככה לנצח. היופי, או הכוח של אינפקציה, היא היכולת לגרום לקהל לשיר בצרחות את הדברים האלה, ולהזדהות מכל הלב עם טקסט כמו “אני רוצה להיות טבח ברשת מסעדות דגים”.
חזרה להופעה עצמה – אינפקציה מתחילים בדהרה אדירה: “אציטון“, “אם הדרך“, “זה עושה לי שמח“, “ורד“, “סרט של סקס”. שיר רודף שיר, הקהל קופץ, משתולל, צורח. הלהקה נשמעת מדהים, לא פחות; הזמן שעבר לא הקהה את יכולת הנגינה האדירה שלהם.

לקראת האמצע ניר טרטר מתחיל להשתחרר ולתקשר יותר עם הקהל. הוא מנגן את “יונתן הקטן” בקלידים, מזהיר את הקהל מפני מתקפת חייזרים, נעזר בו כדי להגיע לטונים הגבוהים ב”עין הנמר” (אבל בסוף צולח את זה בעצמו), משתעשע עם המגאפון ומעמיד פני נעלב כשכולם שרים בשמחה את “מה לאכול” (“זה סיפור אמיתי מה אתם שמחים?!”).
גיא שמי, הגיטריסט, מלווה בקולות וגם שר סולו את “התגעגעתי” ו”יפן” המופלאים, מתוך האלבום השני “בכיף” (והלא מוערך מספיק בעיני) גם גיא בן שטרית, הגיטריסט השני והכותב של רוב השירים, שר מתוך האלבום ההוא את “ולמרות הכל“. שני המתופפים, שלובשים מסיכות זהות ומעט מפחידות, נותנים עוצמה מטורפת לשירים האינטנסיביים, וירון שראל מגבה בבס ומחשבים.

הלהקה משלבת שירים משני האלבומים שלה זה בזה. מצד אחד, הטקסט הפרובוקטיבי של “זכוכיות“, ומיד אחריו “יפן” המתחכם-בכוונה. הכל מלווה בשליטה מוחלטת של טרטר בקהל, והרגשה אמיתית שקורה פה משהו מיוחד.
אחרי “פתח תקווה” הנצחי, מקור ההזדהות של כל ילד שלא גדל בתל אביב, הלהקה יורדת וטרטר עולה לבדו להדרן, רק הוא והכריזמה הבלתי נגמרת שלו. הוא שר את “טניס”, מאלתר על מאש אפ מוזר בין “השפן הקטן” ו”בשנה הבאה”, ושר את “איבר מין”, שהפך לאחד מהלהיטים הגדולים בהופעות. כאן אפשר היה לזהות את המעריצים הכבדים באמת, שהצטרפו אליו בשירה.
אחרי הסולו טרטר מזמין את גיא שמי שעולה לבמה עם כינור לביצוע של “ירושלים של זהב”. מדובר בחלק מהמסורת של אינפקציה בביצוע קאברים בלתי צפויים; נציין, על קצה המזלג, את “עד הקצה“, “רכבת ההפתעות” ו”התקווה“. אחרי השירה בציבור ההזייתית מעט, הלהקה מצטרפת והם מבצעים, ברצף מדהים, את “בכיף”, “בקבוק עליי” ו”מסעדות דגים”.

צילום וידיאו: אדוה אראל

לרוב, כשההופעה מסתיימת, הקהל מתחיל לפלס מיד את דרכו החוצה. אני יכול להישבע שרגע אחרי שאינפקציה ירדו מהבמה, היתה שתיקה בבארבי, אפילו צוות ההפקה ועובדי הבארבי לא האמינו למה שהתרחש על הבמה. הקהל עמד ולא זז. אף אחד לא האמין שזה באמת קרה. אינפקציה חזרו והם נשמעים טוב מתמיד. נותר רק לקנא במי שיגיע להופעות הבאות, בתקווה שיהיו גם עוד כאלה בעתיד, ואולי גם, מי יודע, אלבום חדש…