בר זבדה מסקרת את פסטיבל וכטר – אחד מהפסטיבלים הגדולים בעולם
פסטיבל Rock Werchter חגג השנה 40 שנה לקיומו. מדי שנה, מתרחש הפסטיבל בכפר הציורי והשקט בבלגיה, שנח במשך 361 ימים בשנה על מנת לתת בראש במשך 4 ימים של קיץ, מוזיקה ואהבה. בשביל מי שהיה והתרגש וגם בשביל מי שלא (משתתפת בצערכם)- סיקור טופ 5 ההופעות שהיו בעיניי הכי מוצלחות, מפתיעות, מאכזבות ומעניינות:
ההופעה המוצלחת ביותר: Pearl Jam
פרל ג’אם היו ההד-ליינרים של היום השלישי בוורכטר. בתכנון היה 3 שעות של הופעה וטירוף, אבל כאשר הגשם, שהתחיל בהופעה הקודמת, לא נפסק, ההופעה מתעכבת וכולנו עומדים בהמתנה מורטת עצבים במשך שעה וחצי רטובה במיוחד.\
כשפרל ג’אם עולים לבמה, מרגישים אהבה כל כך עוצמתית שמוכיחה שכל רגע של המתנה היה שווה את זה.
הם מתחילים לנגן את Rearviewmirror וכולם קופצים ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שאנחנו ספוגים מים. התחושה שיש לפנינו כרגע שלוש שעות בילוי עם אדי וודר מעלימה את כל הדאגות שיש בעולם. אין מלחמות, אין שנאה. רק אהבה ומוזיקה קיימים וחשובים.
הם ממשיכים לתת בראש עם נגינה עוצמתית ב-Mind Your Manners, ודר רץ מצד לצד של הבמה ומהפנט את הקהל שנמצא בטראנס מטורף של קפיצות, ריקודים ואנרגיה שמסתמן שהיה בכוחה אפילו להעלים את הגשם.
בין שיר לשיר ודר מקריא מדף כל מיני משפטים בצרפתית/פלמית מגומגמת ומשעשע את הקהל. הוא שותה מבקבוק יין בין השירים והכל נעשה בצורה כל כך חיננית ומכבדת, בניגוד לכל שאר ה”רוק סטארס” למיניהם שנדמה שמפגינים זלזול בוטה וחוסר אכפתיות כלפי הקהל. הם מבצעים עוד המון שירים ביניהם Even Flow האהוב עליי, Better Man, Why Go וודר אפילו מפרגן ומעלה לבמה את להקת Midlake ומבצע איתם את
All Night.
הם ממשיכים עם Jeremy האהוב ואז מגיע אחד מרגעי השיא כשהם מבצעים את Black וכולם בקהל פשוט זועקים את המילים. כולם סביבי נורא מתרגשים ומתחילים לדמוע ומבלי לשים לב אני מוצאת את עצמי עומדת יחד עם כל החברים שלי, כולנו שרים ובוכים יחד, כאשר אנחנו בקושי מצליחים להירגע הם ממשיכים ומנגנים את Daughter ומפרקים אותנו לחתיכות.
אם זה לא היה מספיק עוצמתי עד כה אז הגשם מתחיל לרדת וכשנגמר השיר הוא מתחזק. פרל ג’אם מתחילים לנגן את Porch, אדי יורד מהבמה אל הקהל, נעמד על הברזלים באמצע הקהל ומבצע את השיר- כולנו יחד בגשם, נוגעים בו, שרים ומאושרים. ללא ספק אחד מרגעי השיא של הפסטיבל ובכלל.
שנייה לפני שכל הקהל מתעלף מאושר, פרל ג’אם יורדים להפוגה לפני ההדרן. הגשם הפסיק לרדת אבל האנרגיות של הקהל נמצאות בשיא כאשר הם מריעים להם לחזור לבמה. אדי מפרגן לפיקסיז (שהופיעו במקביל בבמה השנייה) ומפלטט עם הקהל בקטע קטן של Where Is My Mind, לאחר מכן הם מבצעים את Alive ואת הקאבר לניל יאנג ל- Keep on rocking ולא יכול להיות רגע מאושר מזה עבור כל אדם שהוא בעולם- חובב או לא חובב מוזיקה.
פרל ג’אם מסיימים עם Yellow Ledbetter שמבוצע בשאגות של הקהל, לאחר שהם הוכיחו ללא ספק שהם היו ההופעה הכי טובה של אותו היום ושל הפסטיבל כולו. מסתבר שגם 3 שעות הופעה (שהצטמצמו מעט בגלל האיחור) לא מספיקות כדי לשבוע מפרל ג’אם.
תמונה: יח”צ
ההופעה הכי מוצלחת: Damon Albarn
דיימון אלברן הוא אחד מאלילי המוזיקה הכי משמעותיים בעיניי בבריטניה ובכלל. הגיוון המוזיקלי שלו בין בלר, לגורילז לבין האלבום החדש הופך אותו בעיניי ללא פחות מגאון. ובכל זאת, בכנות, האלבום האחרון שלו בעייתי מאד בעייני. מתקיימים בו זה לצד זה שירים שאני ממש אוהבת, ושירים שאני לא יכולה לסבול.
הוא עולה לבמה בג’קט ג’ינס והעיניים הכחולות שלו, שנמצאות כל כך קרוב אליי, מקפיצות לי באופן אוטומטי לראש את הקליפ של בלר – The Universal. פתאום אני קולטת שדיימון אלברן עומד מולי והלב שלי פועם בקצב לא יאומן. הוא מתחיל לשיר את Lonely Press Play וכמעט לא ניתן לתאר במילים את התרגשות והתלהבות הקהל.
דיימון ממשיך עם Everyday Robots, שיר הנושא של האלבום החדש, בביצוע על הפסנתר. משם התחיל רצף של שירי גורילז כמו Slow Country, Kids With Gunz ועוד. דיימון והלהקה טורפים את הבמה. הגיטריסטים שלו נותנים שואו, שלפעמים גורם לי פשוט לשכוח ממנו לכמה דקות ולבהות בהם בהערצה. הוא מסתכל לקהל בעיניים כשהוא שר (ואני מוכנה להישבע שאפילו חייך אליי באופן ישיר), שופך בקבוקי מים בלי הפסקה והוא מלא באנרגיות, חיוכים, חום ואהבה שגורמות לי להרגיש שגם אם שאר הפסטיבל יהיה גרוע אני את שלי כאן כבר השגתי.
משם הוא מתקדם לאלבום החדש, חוזר קצת לגורילז ואז סוף סוף – בלר. כשהוא מתחיל לנגן את Out Of Time אני מרגישה שמתתי והגעתי לגן עדן. הוא ממשיך עם All Your Life ואז מגיע השיא של ההופעה: אלברן מזמין ראפר מקומי לבמה וברגע שהם מתחילים לנגן את Clint Eastwood כנראה התעלפתי, כי כל מה שאני זוכרת משם הוא רצף של אורות, הבזקים, דיימון, גיטרות, אותי צורחת בטירוף, האוהל עף באוויר, האדמה רועדת, כולם בקהל אוהבים את כולם ואושר אחד גדול.
אלברן סוגר את ההופעה עם Heavy Seas of Love שגם אותו אני שונאת, אבל אני נמצאת בכזו אופוריה שאני מוכנה לסלוח לו על כל שיר גרוע מהאלבום החדש ואפילו מתחילה לחבב אותו קצת יותר. מדובר, ללא ספק, באחד הפרופורמרים הכי טובים שיצא לי לראות אי פעם וההופעה הזו היתה ההופעה שהכי נהניתי בה בכל הפסטיבל.
צילום : יח”צ
צילום : יח”צ
הפתעת הפסטיבל: Biffy Clyro
על ההרכב הזה שמעתי לראשונה לפני מספר חודשים כשהם הגיעו לארץ לחמם את אביב גפן. השלישיה הם סיימון ניל (גיטרה ושירה ראשית), ג’יימס ג’ונסטון (שירה ובס) ובן ג’ונסטון (שירה ותופים) עולים ללא חולצה, מלאי קעקועים, שיער ארוך (חוץ מג’ונסטון המתופף הקירח). ברגע שהם מתחילים לנגן את Different People, הגולדן רינג מתמלא יותר מאשר בהופעה של המאנקיז בלילה לפני, הקהל זועק את המילים ורק מלהסתכל על ניל במסך אני כבר מאוהבת.
הרבה מאוד זמן לא יצא לראות הופעה של להקת רוק אלטרנטיבי כל כך אנרגטית, בועטת ומרגשת- והכל באותו הזמן. ביפי החזיקו את הקהל על הרגליים בטירוף במשך 14 שירים ואין לי ספק שאף אחד לא היה מתנגד גם להמשיך את ההופעה לזמן בלתי מוגבל. כשהם מבצעים את Many of Horror אני מצטרפת לטירוף. ביפי היו אחת ההפתעות הכי גדולות מבחינתי בפסטיבל הזה ואחת ההופעות שיותר נהניתי בהן- הם ניגנו בעוצמה, קפצו ורצו לכל הצדדים של הבמה ופיזרו רוק אנד רול לכל עבר.
הקהל זעק את המילים, עשה מעגלי פוגו בלתי פוסקים ורקד בטירוף. הם לא עצרו לרגע ונדמה היה שגם אם יכרתו להם את הידיים הם ימשיכו לנגן. הם מסיימים עם Mountains, שגורם לי להתגעגע לימי התהילה של הרוק האלטרנטיבי, לפני שהגיע הגל האלקטרוני והשתלט שוב על כל פינה בעולם המוזיקה (וגם עליי).
תמונה: יח”צ
אכזבת הפסטיבל: The Black Keys
בכל פעם ששאלו אותי “בשביל מי את נוסעת לוורכטר?” הקפדתי להגיד “בלאק קיז”. השפעות הרוק והבלוז, נגיעות הג’ימי הנדריקס וג’יימס בראון בשירים של הצמד- דן אורבך ופטריק קרני,מצדיקים בעיני את היותם אחת מלהקות האינדי רוק המצליחות ביותר בעולם כיום.
עיצוב הבמה של הבלק קיז היה ללא ספק העיצוב המרשים ביותר מכל ההופעות בוורכטר השנה. הבמה הייתה מלאה בספוטים של תאורה ומסכים מפוצלים ששידרו צורות פסיכודליות שמאפיינות את האלבום החדש- Turn Blue.
הצמד עולה לבמה עם הלהקה ומתחיל לנגן את Dead and Gone המעולה. משהו בסאונד של ההופעה לא נשמע טוב. בקושי שומעים את אורבך, מתחיל לרדת גשם וגם ההקרנות במסכים הגדולים משתבשות. הם ממשיכים עם Next Girl אבל משהו בהופעה פשוט לא זורם. השירים ממשיכים לרוץ, הם מגיעים ל- Gold on the Ceiling ונדמה שבמקום לקחת את כל השירים ולתת להם עיבוד מעט יותר קצבי לטובת ההופעה ב-לייב, הם החליטו לנגן הכל טיפה לאט יותר. בשילוב העובדה שהתחיל לרדת גשם ושבקושי שמעו את אורבך.
הם ביצעו את השירים המעולים כמו Howlin’ for You, Tighten Up, Fever ו- Lonely Boy וגם בשירים המרקידים-משהו האלה, ההופעה לא זרמה בקצב טוב והיו המון כשלים טכניים בגלל הגשם. הם מסיימים עם Little Black Submarines ואני מרגישה שאין שיר יותר סמלי לסיים איתו את ההופעה המאכזבת הזאת.
צילום: יח”צ
רגשות מעורבים: Arctic Monkeys
אחרי כמעט שעה של המתנה וסידור הבמה לקראת ההופעה של המאנקיז- האורות נדלקים, המאנקיז מתמקמים עם הכלים, אלכס טרנר, הסולן, עולה בג’קט עור שחור ושיער מתוח לאחור- פרדי מרקיורי סטייל- תופס את הגיטרה וכשמתחילים הבסים של Do I Wanna Know- הקהל בטירוף. הסאונד מעולה, התאורה על הבמה בלתי נתפסת, פסי הקול של AM , הסימן המוכר של האלבום האחרון והמצליח, חוזרים ונעלמים ברקע של הלהקה במהלך השיר ויש חשמל על הבמה.
מבלי לומר מילה, המאנקיז ממשיכים עם Snap Out Of It ומרקידים את הקהל באנרגיות מדהימות.
בשלב הזה אני פשוט בהלם ממה שקרה ללהקה הזאת בשלוש השנים שחלפו מאז שראיתי אותם מופיעים בפעם האחרונה, כשהם עוד היו להקת האינדי המיתולוגית שעשתה את הסיפתח לז’אנר ונתנה את הלגיטימציה ללהקות אינדי נוספות לפרוץ אל תוך המיינסטרים.
בזמן שאני רוקדת אני חושבת על חבורת ההיפסטרים הבריטים עם השיער הארוך והמשונה ששרה ב- Whatever People Say I Am, That’s What I’m Not על כמה שלא הולך להן עם בנות ובכלל ורואה איך הלהקה התבגרה והפכה למפלצת אצטדיונים.
המאנקיז ממשיכים עם Arabella המעולה ועם כל האהבה שלי ל-AM אני מתחילה מעט לחשוש שזה אולי יהיה הדבר היחיד שהם ינגנו במהלך ההופעה. אבל אז מגיעים Brianstorm, Don’t Sit Down ‘Cause I’ve Moved Your Chair, Dancing Shoes, Crying Lightning. כלומר, אני קצת מאבדת את שפיותי וגם כמה שנים מחיי עם כמות האנרגיות. הם ממשיכים עם שירים מAM ועוד שירים מהאלבומים הקודמים כמו My Propeller, I Bet You Look Good on the Dancefloor, Fluorescent Adolescent .
במהלך ההופעה הרגשתי שהמאנקיז שאני מכירה פשוט נכחדו. בעבר הם לא הופיעו טוב וגם לא יצרו שום קשר עם הקהל במהלך ההופעה. היום, כשהם מופיעים מעולה, הם עדין לא יודעים ליצור קשר עם הקהל. טרנר לא מוציא מילה ואפילו לא חיוך. הוא מופיע בפרצוף חסר הבעה, נראה מעט משועמם אפילו. המיתוג מחדש שלו מנער מתבגר וגאון מוזיקלי לכוכב רוק מלוקק שמשאיר את יתר הלהקה לא רלוונטית תחת המותג “אלכס טרנר” יוצרים לא מעט אנטיגוניזם בקהל וההתלהבות הולכת ויורדת במהלך ההופעה.
כשהם מבצעים שיר אחד לפני האחרון את505 אני חושבת שטרנר הפך להיות כזה בלתי נסבל, הגאונות המוזיקלית שלו ושל המאנקיז תגרום לי להמשיך ללכת לכל הופעה- “If it’s a 7 hour flight or a 45 minute drive “!
המאנקיז חוזרים להדרן של 3 שירים, מסיימים עם R U Mine כצפוי וגורמים לי להתמוגג מאושר. אין ספק שמדובר בהופעה שונה ב-180 מעלות מההופעה שראיתי לפני 3 שנים.
המאנקיז התבגרו וכך גם השירים ואיכות ההופעה. מי שלמד להכיר אותם באלבום האחרון כנראה לא יצליח להבין את הצביטה הקטנה בלב שיש לי ולשאר המעריצים הוותיקים נוכח ההצלחה שלהם. למרות הגאווה הגדולה והפרגון להצלחה, קשה להתעלם מכך שמשהו בקסם האינדי הגמלוני שלהם נעלם וזה קצת חבל, אבל זו דרכו של עולם המוזיקה.
אין ספק שפסטיבל רוק וורכטר 2014 הייתה חוויה שלא אשכח ונותר לי רק להמתין לעונת הפסטיבלים הבאה.
