בוגרות מכללת BPM מספרות על החיים של אחרי המכללה: איך מחליטים שמה שאתה רוצה לעסוק בו בחיים זה מוזיקה, איך עושים את הצעד הראשון בקריירה ואיך שורדים בסצנת הדיג’יים גם כשאת אישה.
דניאל חזן
תכירו את דניאל חזן, בת 24 מתל אביב, בוגרת קורס דיג’יי במכללת BPM. לפני שהיא התחילה לעשות מוזיקה, דניאל הייתה רקדנית ומורה למחול. בהתחלה היא היססה מלהתחיל בקריירה נוספת וחדשה, אך כיום היא משלבת בין שני המקצועות בהצלחה רבה. החלום שלה הוא להוציא ויזת אומן, לעבור להוליווד ולעשות מוזיקה עם האנשים הנכונים.
איך התחלת לעשות מוזיקה?
אני מורה לריקוד בסגנון היפ הופ. הייתי עורכת את הריקודים של התלמידים שלי והיה אירוע אחד שהייתי צריכה ליצור לתלמידים חיבור של בערך 20 שירים שאין ביניהם קשר בשום צורה ווקאלית ומוזיקלית, השתמשתי באיזו תוכנה גרועה כדי להכניס לופים בקטנה ולחבר את השירים בצורה מסוימת. כשעשיתי את זה זה הרגיש לי מאוד טבעי ומאוד כיף. אז אחת החברות שלי שאלה אותי למה אני לא עושה עם זה כלום ובדיוק הייתה לי הפוגה מהריקודים, מן ‘חופש גדול’ כזה, אז החלטתי ללכת וללמוד את זה, ללכת למכללה ולנסות לראות. זה היה ממש מרגש, הלימודים ריגשו אותי הרבה יותר מהתיכון בגלל שבאמת הרגשתי שיש לי השפעה על דברים שחשובים לי, על כל השירים שבפלייליסט שלי.
מה מיוחד דווקא בך מבין שאר הדיג’יים והדיג’יות בסצנה?
כיום רוב הקהל רגיל למיינסטרים ואצלי השירים תמיד מקפיצים אבל לא תמיד יהיו מוכרים, אני מתקלטת גם בתחרויות של היפ הופ ושם הביטים בדרך כלל רציניים והרבה יותר ערוכים, אז אני עובדת בשיטה קצת אחרת. בדרך כלל אני ממקססת ביטים לא מוכרים עם א-קפלה של שיר מוכר, וככה גם אני וגם הקהל מקבלים את מה שאנחנו רוצים. לפעמים אני גם מנגנת את השירים איך שאני רוצה וסומכת על הקהל שיידע להתמודד עם זה, אני נאמנה גם לעצמי וגורמת לקהל לרקוד ולהנות בכל שיר. הקהל לא אומר “יש איפשהו דיג’יי ששם לי שירים”, אלא אתה מרכז המסיבה ואחראי על מה שהולך שם. ברגע שאת מרגישה שהקהל מביא לך אהבה את יודעת שבחרת נכון.
מה ממה שלמדת במכללה מתבטא בקריירה שלך היום?
תמיד הייתה לי את נגיעת ההיפ הופ ולימדו אותנו להמשיך להשאר על הנגיעה הזאת. בשיעורים קיבלתי את הגרוב של ההיפ הופ שיש לי היום, ההקלטות הראשונות שלי היו מעורבבות מבחינת סגנונות ולא הייתי סגורה על עצמי ובלימודים הבנתי לאן אני שואפת מוזיקלית. הלכתי גם לשמוע את המורים אחר כך במקומות אחרים בלייב, המורים מדהימים ושמרתי איתם על קשר גם אחרי הלימודים. כל הדברים הטכניים שידעתי לפני הלימודים היו משהו קטן, למדתי במכללה על בשרי לדעת את הכל ובגדול. למדתי גם איך לבנות סט נכון שזה מאוד חשוב.
את רקדנית, מקצוע שהרוב המוחץ בו הוא נשים, ואצל דיג’יים דווקא ההפך הוא הנכון. איך הסתדרת עם השינוי הזה שפתאום משהו ‘פחות רגיל’?
זה שנוי במחלוקת, מצד אחד זה נורא קול הקטע שאת גם רקדנית, גם דיג’יית וגם בחורה. את גימיק. אבל היו כאלה שלקחו את זה אחרת, לא סמכו עלי מלכתחילה בעיניים עצומות שאצליח להחזיק עמדה וערב שלם, נתנו לי תמיד קודם לנסות בקטנה. אמרו לי: “בואי נראה מה את מסוגלת לעשות”, אבל נחשבתי ממש אחלה גימיק ואנשים ממש התעניינו. יש לנו בארץ דיג’יות ממש ממש טובות מכל הסוגים כיום. אנחנו מביאות מוזיקה חדשה, מרעננת וכיפית. היום כבר חוץ מלהיות טייסת הבנות מצליחות לשבור את הסטיגמות, וגם את הסטיגמה הזאת יש מישהי שהצליחה לשבור.
למה היית ממליצה לאנשים ללמוד במסגרת כמו BPM?
קודם כל מאוד אהבתי את העניין שהמורים מדהימים. דבר שני, נתנו לי לקחת כמה מהקורסים בתור פיקדון מהכסף שמקבלים מהצבא מהפיקדון. כששאלתי אנשים מסביבי לאן כדאי לי ללכת כולם אמרו לי ללכת לBPM ונתנו לי לבוא להתאמן מתי שאני רוצה, גם אחרי שסיימתי כבר את הלימודים. רציתי לקפוץ למים ולא היה לי ידע רב ושם ידעתי כבר הכל, לאט לאט את לומדת שם הכל מאפס כמו שצריך, האנשים שם באים לא בשביל סתם ללמד אלא להיות איתך עד הסוף. כולם שם מקצועיים מאוד, זה הדברים הכי קטנים.
ענבר רוסו
הבוגרת השנייה שנספר לכם עליה היא ענבר רוסו, בת 37 מתל אביב. ענבל לעולם לא חשבה שתיכנס לעולם המוזיקה ובטח שלא תהפוך את התחום לקריירה, אך בגיל 32 היא מצאה את עצמה מתאהבת בעשייה, דבר שהוביל אותה להרשם למכללת BPM. מאז הדלתות מיהרו להפתח, היא הוחתמה בלייבלים, חיממה אנשים גדולים מתעשיית המוזיקה ויצרה טראקים שזכו בפרסים גדולים.
התחלת לתקלט בגיל 32, מה גרם לך פתאום לקום ולהחליט שזאת הקריירה שאת רוצה?
עבדתי בבר והייתי מרכיבה שם פלייליסטים על בסיס קבוע. יום אחד היה לנו ערב צוות וכל העובדים לא הפסיקו להגיד לי שהם רוצים שאני אהיה אחראית על המוזיקה בערב הזה ואנגן. התלהבתי, קניתי לעצמי כמה דברים שיעזרו לי והרמתי ערב מטורף. לאט לאט החיידק תפס, החלטתי ללכת וללמוד במכללת BPM, למדתי אבלטון וקורס תיאוריה מוסיקלית כדי לדעת וליצור מוזיקה בצורה הכי טובה שיש. תוך כדי הלכתי להמון ברים בתל אביב בניסיון לנגן בכמה שיותר מקומות. דרך חברים הכרתי את האנשים הנכונים והשאר היסטוריה – הבנתי שלפה אני שייכת. לפני המסיבה ההיא אפילו לא חשבתי על קריירה כזאת, תמיד רציתי לנגן אבל אף פעם לא חשבתי שאקח את זה ברצינות כזאת.
יש לך נקודה מסויימת בקריירה שלך שאת יכולה להגדיר כנקודת שיא?
נראה לי שאין זמן מסויים אחד, כל הזמן מגיעים לשיאים. אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שהייתי בטופ באפטר הראשון שניגנתי בו או, או באחת המסיבות שהיה לי בהן סט לא מתוכנן של 6 שעות, כשחיממתי את עופר ניסים או אולי דווקא בפעם ההיא כשחיממתי את תומאס גולד ברידינג מול 3,000 איש. זה דברים שקרו והתפתחו, תמיד יש שיאים חדשים שנכתבים וזה מה שמדהים.
אם היו מציעים לך לעבור ולנגן בחו”ל, מה היית חושבת על זה?
השאיפה שלי בהמשך החיים היא להמשיך לנגן ולהתפרנס מזה ולצבור מזה עוד קהל. אני רוצה להמשיך לעבוד גם בארץ וגם בחו”ל, אבל בחיים לא הייתי מוותרת על להמשיך לנגן בארץ גם אם היו אומרים לי שאם אני אנגן רק בחו”ל אני אצליח שם מאוד. אין על הקהל בארץ, אין עוד קהל חם, אוהב ומקבל כמו פה. אין על האווירה הזאת באף מקום בעולם, ניגנתי בברלין, באיטליה וגם במקומות אחרים, גם שם היה מרגש מאוד אבל אין כמו הבית.
למה היית ממליצה לאנשים ללכת ללמוד במכללת BPM?
כשאתה בן אדם בוגר ונמצא מחוץ למסגרות הלימודים שהיית רגיל אליהן במהלך החיים שלך הלימודים הם דבר מאוד מרגש, ללמוד זה כמו לקבל הפריה מוחית. זה כיף. בנוסף לזה, מכללתBPM באופן ספציפי היא גוף שמאוד תומך בתלמידים ובבוגרים שלו, אתה באמת מקבל את כל העולם. כשיש איפה לדחוף אותך בתעשייה ולקדם אותך, המכללה תמיד נמצאת מאחורייך ועוזרת לך וזה דבר שאי אפשר לקנות בכסף. במיוחד כשאתה בתחילת הדרך ומחפש איך לעשות את הצעדים הראשונים.
יצא לך להתקל בתגובות לא מפרגנות על העבודה שלך בגלל שאת אישה? הרי בכל זאת, רוב הדיג’יים היום הם עדיין גברים.
כן, אבל מה שחשוב מאוד להגיד זה שאני חסרת פחד, כשאני רוצה משהו אני הולכת איתו הכי רחוק בעולם ולא רואה בעיניים. הרגשתי המון פעמים שמתייחסים אליי אחרת. התייחסו בחוסר כבוד מסוים, אם זה בלשאול אותי אם לחבר לי את הכבלים לא מקטע ג’נטלמני ונחמד אלא מקטע של זלזול או בין אם זה להפריע לי באמצע סט שלי ולא להתייחס אליי ברצינות כי אני סך הכל גימיק ולא באמת מנגנת. למרות כל זה, כבר הצלחתי לבסס את המקום שלי והיום אני כבר פחות נתקלת בדברים האלה. ומקסימום יש לי גם נבוט בתיק.
רוצים גם ללמוד איך להיות דיג’יי? לחצו כאן
