“שנות השבעים היו תקופה מוזרה למדי…הייתה להקה בשם פוקוס – הולנדית, נדמה לי – שהקלידן שלה נהג להפסיק פתאום לדפוק על הסינתיסייזר שלו ולפצוח ביודלים סוערים לתוך המיקרופון. הייתה להקה בשם גריפון, שהייתה קוטעת לפתע איזה קטע רוקנרולי, שולפת חליל עץ ומפליגה לאיזה קטע ימי-ביניימי סתום. והסבא הרוחני של כל אלה היה כמובן ריק ווייקמן עם אלבומי הנושא המפלצתיים שלו על הנרי השמיני והמלך ארתור…כמו שאמרתי, זמנים משונים”
תקציר:
הרומן הספרותי הראשון שמכיל במכוון איזכורי רוק מתקדם כחלק מהותי מן הסיפור. הספר סוקר את שנות ה 70 של אנגליה ומשלב עלילה הפורשת בפנינו את חייהם של תלמידי תיכון באנגליה יחד עם רקע חברתי, פוליטי ותרבותי עשיר ואמין להבנת פריחתו ונבילתו של הרוק המתקדם הבריטי. שם הספר נבחר בשל הערצתו של המחבר את האלבום The Rotters’ Club של להקת הטפילד אנד דה נורת’ משנת 1975. “האלבום המופתי בז’אנר הקנטרברי: מורכב אך מלודי, אוונגרדי אבל לא כבד מדי״ לדבריו. מדובר במעין סגירת מעגל של המחבר עם המוסיקאים שהעריץ עוד כשהיה תלמיד תיכון, וממשיך להעריץ עד היום, סוג של התבגרות מלהקת ‘יס’ ועד ‘הקלאש'”. במדור “בנים–בנות ” של הספר תמצאו משפטים כגון : “…יופי של בחור מחפש בחורה מדליקה להתכתבות. בקטע של ג’תרו טול ופינק פלויד…”
סגנון הכתיבה של ג’ונתן קו, בדומה לסגנון המוסיקלי המועדף עליו, הוא דינאמי ומשלב בין קומדיה נמוכה וטרגדיה גבוהה, פואטי ויומיומי אליטיסטי ועממי, זאת תוך שמירה על חוש הומור מרוסן.
הרוק המתקדם הבריטי הוא אחד מהז’אנרים האינטלקטואליים יותר בעולם המוזיקה, עם דמויות כמו בריאן אינו ופיטר גבריאל, ולהקות כמו “קינג קרימזון” “ג’נסיס”, ו”פינק פלויד” שנולדו בבתי ספר לאמנויות. אמנים אלה למעשה חילצו את הרוק מסד צר של שלוש-דקות-בית-פזמון-סולו.הם יצרו שילוב בין מיתוסים עממיים, כתבי שייקספיר, ג’ון מילטון וג’.ר.ר. טולקין, המוסיקה הקלאסית של באך והג’ז של ג’ון קולטריין ואף סרטי מדע בדיוני ליצירות רוק מתקדם.
במילותיו של קלוד דביוסי: ״מוסיקה טובה היא משהו שגורם לך להתגעגע למשהו שלא היה לך ולעולם לא יהיה לך״.
קריאה מהנה!
