צילום: יח”צ
תומר קריב, כתב BPMAG היה בהופעה של הקולקטיב בסופ”ש האחרון וחזר מלא בתובנות!
אחד התהליכים הכי מעניינים שקורים במוסיקה המקומית בשנים האחרונות הוא החיבור המיוחד שיש בין מה שנחשב ל”שוליים” או “אינדי” לבין הקהל הרחב. גם בעבר אמנים הצליחו למצוא את דרכם למרכז, אבל נדמה שבשנתיים האחרונות יש כמה תופעות מאוד ייחודיות, ששוברות את התהליך המוכר.
הקולקטיב הם דוגמה מצוינת ללהקה שצמחה מהשטח, מהקהל. הם בנו את עצמם דרך פרויקטים קטנים ועצמאיים, וסללו את דרכם למרכז כשניגנו עם אמנים כמו שלומי שבן ונינט טייב. בשנים האחרונות הם על הקו שבין אירופה לישראל, והסיבוב האחרון שלהם, שאותו הם חותמים עכשיו, זכה לביקורות נלהבות ביותר. גם האלבום החדש, Pangaea, זכה לתגובות חמות ביותר מהאירופאים.
עכשיו, אחרי אירופה ואחרי מלחמה מדממת בישראל (שזוכה לכמה התייחסויות בהופעה), הקולקטיב הגיעו לבארבי להופעת השקה מקומית, הופעה שהייתה ניצחון במלוא מובן המילה.
בשעה 22:09, בדיוק מפתיע, הלהקה עולה לבמה, על כל שבעת חבריה. הסולנים, רועי ריק ועידן רבינוביץ’, מודים לקהל בהתרגשות. הם מנגנים ביחד כבר לא מעט שנים, וזה ניכר בכל צליל בהופעה שלהם.
הצליל של הקולקטיב עבר שינוי ושיוף עם השנים, לפחות מאז הפעם האחרונה שאני ראיתי אותם, בסמוך לאלבומם הקודם, Onwards. ייתכן שהזמן שעבר גרם גם ללהקה להתייחס לעצמה אחרת. הם קצת יותר המנוניים, יותר “גדולים מהחיים”, אבל גם הרבה יותר כובשים וכריזמטיים.
הקלף הבטוח של הקולקטיב הוא הקהל. קהל משולהב ונרגש, ששר את כל המילים בהתלהבות עצומה. הם מבצעים את כל שירי האלבום החדש, והקהל שלהם. ריק ורבינוביץ’ מתקשרים עם הקהל, מפלרטטים, צוחקים על עצמם, ובעיקר נהנים יחד איתו.
הלהקה מתחזקת הופעה מעניינת גם מבחינה ויזואלית. זה מתחיל בשלט הענק והמרצד מאחוריהם, ממשיך בהחלפה של כלי הנגינה בין החברים במהלך ההופעה (הגיטריסט יוסי מזרחי מבלה את רוב ההופעה בהתרוצצות על הבמה עם מקלות ומתופף על תופים, פדים ואפילו על עמוד אקראי), ועד לספוגים צבעוניים ומרצדים שמושלכים אל הקהל ובחזרה לבמה.
החברים מנגנים על כלי רוק’נרול מסורתיים, גיטרות, בס, תופים וקלידים, אבל מקפידים לשלב גם פדים אלקטרוניים, סקסופון, בנג’ו ומיקרופון שדרנים קטן. גם העובדה הזאת יוצרת עניין, והקהל לא מפסיק לבהות בהם בהתרגשות.
אחד הדברים המלהיבים בהופעה הם סיומי השירים. לא תמיד להקות מייחסות חשיבות לעניין הזה, אבל הקולקטיב מנצלים כמעט כל שיר כדי לסיים אותו בקטע נגינה ארוך, שנמשך לעיתים עד 5 דקות. זה יכול להימרח, אבל נראה כאילו הלהקה באמת נהנית לנגן יחד, וזה לכשעצמו מקסים.
לצד כל המחמאות והפרגונים המוצדקים, היתה בהופעה בעיה אחת עיקרית.
כאמור, הקולקטיב הם להקה של אפוסים, של יצירות. אולי בהשפעת הסיבוב האירופאי, הם מנגנים כאילו הם לא בבארבי אלא במדיסון סקוור גארדן. יש לזה יתרונות אבל גם חסרונות. למרות הכל, יש ניתוק רגשי מסוים באמצע ההופעה. הם מרוכזים כל כך בלהיות גדולים מהחיים, שלפעמים הרגש נשכח בצד. זה מה שגורם, לחלק מקהל לפחות, וביניהם אני, לחוות נפילת מתח מסוימת אחרי פתיחה מרהיבה.
המחשבות על אותו ניתוק מתחלפות במהרה, כשהלהקה מבצעת כמה מהשירים הוותיקים יותר שלה. בהדרן, כשהלהקה מבצעת את הלהיט “Simon Says”, היא הופכת אותו למסיבה גדולה, מול קהל שלא מפסיק לחייך ולשמוח.
צילום: תומר קריב
הקולקטיב הם לא להקה של מהפכות. הם לא מביאים בשורה מוסיקלית יוצאת דופן. המוסיקה שלהם מזגזגת באופן מדוד בין רועש לשקט, בין הומור למלנכוליה, בין מופרעות למתינות.
קשה לדעת לאן הם ימשיכו מכאן. מה שבטוח הוא שהקו הנוכחי של הלהקה עובד מצוין, בישראל כמו בשאר העולם, אז כנראה שהקולקטיב כאן כדי להישאר.
