אומרים שארבעים וחמש השניות הראשונות של שיר רוק/פופ הן הזמן הקריטי שקיים בין האומן למאזין. זהו הטווח בו היוצר מזמין את המאזין להיות חלק מעולמו. זה גם הטווח בו המאזין בוחר אם הוא מעוניין להמשיך להאזין לכל השיר, או לעבור לרצועה הבאה/לתחנת הרדיו הבאה (מצער ככל שיהיה, הדבר נכון שבעתיים בעשור האחרון).
רבות נאמר ונכתב כיצד יש לנצל את ארבעים וחמש השניות הראשונות של השיר על מנת להדביק את המאזין לכיסא או לגרום לו להצמיד את אוזנו לממברנה הרוטטת.
אם כן, מה עושה אלביס קוסטלו בארבעים וחמש השניות הראשונות בשירו “I Want You”?
השיר, שיצא בשנת 1986 כחלק מאלבומו הנהדר BLOOD & CHOCOLATE, הוא שיר אהבה עם מפעם איטי.
על פי מיטב מסורת הפוסט פאנק, פתיחות השירים בנויות מפתיחה אינסטרומנטלית קצרה או ישר ולעניין לאחד מחלקי השיר: הבית או הפזמון. בשמיעה הראשונה נדמה כי זהו הבית של השיר. הטקסט סטנדרטי באופן יחסי לשיר אהבה ומהלך האקורדים הוא כמו של שיר בלוז בסיסי הנע בין הדלתא של המיסיסיפי לשיקגו. הסולם הוא לה מז’ור, מה שכבר קצת מפתיע, הרי הלחן, הטקסט והעיבוד כולם מבשרים דווקא על אווירה יותר מינורית ומלנכולית, וכל הדרגות הראשיות של הסולם מנוצלות כראוי.
הטוניקה- טוניקה, הדומיננטה – דומיננטה והסבדומיננטה אף מחוזקת בדרגה שניונית.
ואז מגיעה המילה האחרונה בסוף החלק הראשון ועליה אקורד שטרם הופיע (דרגה שישית) וגם לא יופיע עוד. זהו מעין אקורד ציר, אקורד שמתפקד בשני אופנים. אקורד שמעביר בין הסולם של החלק הראשון (לה מז’ור) לסולם של החלק השני (מי מינור).
רק עכשיו, למעשה, מתחיל השיר עצמו.
כעת הסולם משתנה, מהלך האקורדים משתנה והעיבוד משתנה (בהתחלה גיטרה אקוסטית ועכשיו נכנסת גיטרה חשמלית ובהמשך גם בס תופים). מאותו הרגע מהלך האקורדים נשאר קבוע (פחות או יותר) לאורך כל השיר ועד סופו. דרגות: ראשונה, שלישית, שישית וחמישית. מהלך אקורדים יציב וקבוע המאפשר למאזין להתרכז בטקסט ולא במהלך אקורדים מורכב “שיגנוב” את תשומת הלב מהטקסט, ומכאן הדברים לא משתנים. אין בית, אין פזמון אין קטע מעבר ישנו רק את ה”מתח” הזה והחזרה על המילים I WANT YOU”.
האזינו לשיר:
אני סבור שלא ארבעים וחמש השניות הראשונות כל המתח הזה לא היה מתרחש כלל.
זה נכון שאחת המודולציות הנפוצות במוסיקה, הן לסולם הדומיננטה. ואמנם סולם הפתיחה הוא לה מז’ור והסולם של הקטע המרכזי הוא מי מינור. זאת אכן מדרגה חמישית אך דווקא מינורית ולא דומיננטית. ולכן לאורך כל השיר, יש הרגשה של “מתח”, חוסר יציבות, רצון תת מודע לחזור “הביתה”, לסולם המקור (מה שלא קורה). לכל ההרגשות הללו יש הסבר ממשי במתח בין הצלילים, בין הטונאליות, בין הסולמות ובכך הצלילים מהווים קרקע ובסיס מושלם למילות השיר בכלל ובפרט להרגשה של המילים I Want You.
גם הפרופורציות בין חלקי השיר הן לא רגילות. חמישים שניות בהתחלה ולאחר מכן עוד שש דקות נוספות שלא משעממות לרגע, אפילו שמוסיקלית כמעט לא קורה בהן דבר, הן מרתקות בכך שהטקסט מצליח לחלחל למאזין דרך אותו מתח דק בין החלק הראשון והשני. ואולי זאת הסיבה שהשיר מצליח להיות אהוב ומושמע גם לאחר שלושים שנה.
קוסטלו מנצל את מיטב הדקה הראשונה של השיר על מנת להכין את המאזין לשש הדקות הנוספות, בצורה יצירתית, מקורית וגאונית.
זהו שיר שבא ללמד אותנו רבות על מבנה של שירים. זהו שיר ללא פתיחה, אמצע או סוף, ללא בית או פזמון, רק רצף אקורדים אחד ופשוט עליו מוגשת הרגשה של “אני רוצה אותך”.
רוצים לדעת עוד על כתיבת והלחנת שירים? בואו עכשיו למסלול זמר-יוצר! לפרטים לחצו כאן.
